בואו נקח בעלות ונתקדם!

(איך אני מבינה מצבי תוקפנות-קורבנות דרך עקרונות תודעה)

אם חווינו - ספגנו בחיינו

טראומה של אלימות, אכזבה, התעללות, בגידה… כתוקפנים או כקורבנות,

זה אומר שבאותה נקודת זמן, באותה סיטואציה, עדיין לא למדנו משהו. לא מצאנו שיווי משקל נכון בין האנרגיה הנקבית לזכרית שבנו, לא הצלחנו לזהות מראש את הסיטואציה ולמונעה, או לא למדנו להתרומם ממנה, ולמנוע את הפעם הבאה.

אנחנו חיים בעולם דו קטבי עם אנרגיה זכרית ונקבית. שני הסוגים מתקיימים בכל אחד מאיתנו, בדומיננטיות המשתנה מסיטואציה אחת לשניה.

אנרגיה נקבית היא אנרגיה שהאיכויות הדומיננטיות בה הן בין היתר, של פסיביות, הכלה, קליטה וספיגה פנימה אלינו. היא יכולה לגרום לנו לשיתוק, להאשמה עצמית…

האנרגיה הזכרית לעומת זאת, מה שחזק בה בין היתר, הוא הדיפה אקטיבית של הסביבה לצורך תפיסת מקום והפעלת מהלכים מחושבים למילוי הרצונות העצמיים.

אין פה טוב או רע, זה לא אישי! מצב נתון בכל סיטואציה, שני צדדים העובדים יחד, עזר כנגד למציאת נקודת האיזון רצויה ומיטיבה מבחינתנו, רצוי לאורך זמן.

בעולמנו המוצק והחומרי, אנחנו לא יכולים ללמוד לאזן את שני סוגי האנרגיה הללו בתוכנו באופן תיאורטי, נחוץ ש ״נטבול״ את עצמנו בבריכת ההתנסות ונחווה אותם. זה מה שגוף פיזי מאפשר לנו בכל אינטראקציה. זאת כל הפואנטה.

לכן הייתי אומרת למי שעברו חוויה קשה כזאת, אם כקורבן ואם כתוקפן, קודם כל קבלו ותנו לעצמכם חיבוק ואהבה, עם הצד הנקבי שלכם. ושנית, אתם ודאי לא רוצים להישאר במקום הזה, למרות שזאת זכותכם.

אם אתם בשלים להתקדם בתהליך העצמאות הרגשית שלכם, קחו בעלות על מה שקרה לכם, עם הצד הזכרי ותתחילו לחזק את הצד החסר. אם הייתם תוקפן, הצד הנקבי שלכם של חמלה והבנה של אדם אחר חסרה. ולהיפך, אם הייתם קורבן, חזקו את הצד הזכרי האקטיבי, היודע לשמור על גבולות.

ברגע שלקחנו בעלות על החוויה שלנו אנחנו כבר לא בטראומה ולא בקורבנות,

אנחנו עושים את מה שכולם עושים - לומדים.

אם חלילה, ספגתם אלימות -

חזקו את האנרגיה הזכרית בצורה המדוייקת לכם. חומות בלב לא מקדמים. הם מנציחים מצב. להאשים, לחפש ״צדק״ רק ינציח את מצבכם, זאת עובדה. חבל. אי למידה זה ״מהשטן!״

שווה למתג אותה ככזאת בנחרצות בלי לתת לסימפטיה מאחרים להזין ולחזק את המקום הזה התוקע אותנו במקום.

הייתי אומרת לנשים ולגברים שספגו אלימות, הייתם, כמו רבים רבים במקום היותר מידי סופח פנימה ושכחתם להילחם על העצמי שלכם.

אתם לא אשמים בכלום! זאת היתה נקודת פתיחה קשה. מאתגרת במיוחד… כולם מתחילים תהליך מאיפה שהוא. כולנו לומדים לקום מנפילות וכגודל האתגר - גודל הניצחון.

כדי לא לשכוח את עצמנו נחוצה יותר אנרגיה זכרית של אש פעילה, דומיננטית, לוחמת התופ

סת את מקומנו הראוי ונחוצה חשיבה צלולה.

כאשר לוקחים בעלות על ההתנסות האיומה הזאת נפתח מקום חדש לשאלות חדשות -

האם תסכימו להפעיל את הצד הזכרי שלכם יותר?

אולי בניגוד להרגל, באומץ?

להסתכן בכך שחלק מהסובבים לא יאהבו את זה, להוריד את החומות, להפסיק עם האשמות, ללמוד לחזק את העצמי הראוי שלכם, להציב את הגבול ולא לאפשר יותר סצנות שאינן באמת מתאימות.

בודאות, החומות בלב ירעמו באוזן ״לא!״ זה לא יהיה פשוט, תסתכנו בלהחשב תוקפנים בעיני עצמכם ובכל זאת, זאת הבחירה!

ובחירה, היא זימון כוח ואנרגיה ממקום של בעלות.

אם תבחרו, כוחות ואנרגיה יתייצבו לפקודתכם,

אין סוף עזרה תגיע, האהבה (העצמית) תבוא לקראתכם,

והנה קידמתם תהליך בעל משמעות

ויצאתם מנצחים לנצח :)

אמן.

אשמח לשמוע כל מה שתרצו לשתף, השגות, הערות ובכלל מה מתעורר?

תודה 💙

נ.ב.

אפשר ללמוד עוד על עקרונות תודעה ואיך הם מיושמים במפגש הפתוח הקרוב שאני מקיימת

ואם תמהתם, איך כל זה קשור למה שאני עושה?

לימודי תודעת העל הם בעיני ״אוטוסטרדה״ ליכולת לאבחן ולזהות את נקודת האיזון החמקמקה הזאת, מעצם העובדה שהם מתרגלים את החשיבה במושגים אנרגטיים על בסיס קבוע ומעניקים הסתכלות על העולם והחיים שלנו מנקודת מבט אנליטית שאיננו מורגלים בה.